הרחבת הכלי מול תיקון הפגם

בלב של כמעט כל מסורת רוחנית או פסיכולוגית רצינית מסתתרת שאלה מטרידה. אדם מגיע אל מורה, אל אנליטיקאי, אל רב או אל פילוסוף, ומתאר חיים שאינם מתאימים לו. הוא אינו פגוע מכדי לתפקד, אבל הוא חי בצרות. הקשרים שלו דחוסים, ההורות שלו דחוסה, העבודה שלו דחוסה. הוא מבקש פתרון. השאלה היא איך מבינים את הסיבה.

דרך אחת היא להגיד שיש בו פגם. דפוס שאינו עובד, פצע שלא נסגר, אסטרטגיה הגנתית שעבדה פעם והשתבשה. העבודה היא לאתר את הפגם, לעבוד עליו, לתקן אותו, או למצער ללמוד לחיות איתו. זו השפה השלטת של רוב הטיפול במאה העשרים, ושל רוב הקואצ׳ינג של ימינו. שפת הריפוי. שפת השחרור. שפת הפתרון.

דרך שנייה היא להגיד שאין בו פגם. יש בו קיבולת קטנה מדי. הכלי שדרכו הוא מנסה לאחוז בחייו לא נבנה לעומס הזה. העבודה אינה לתקן אלא להרחיב. לא להחזיר את הכלי למצב קודם, אלא לבנות כלי שלא היה קיים קודם. החיים שדחוקים בו ימשיכו להיות מורכבים, אבל יהיה להם איפה להחזיק.

ההבחנה הזו אינה דקה. היא משנה את הגדרת הבעיה, את הגדרת ההתקדמות, ואת הגדרת ההצלחה. היא קוראת תיגר על המטפורה הבסיסית של הריפוי, שמניחה מצב מקורי שאליו צריך לשוב. במקומה היא מציעה מטפורה של גדילה, שבה אין מצב מקורי, ויש רק רצף של קיבולות הולכות וגדלות.

המסה הזו עוקבת אחרי איך עשר מסורות שונות מנסחות, או נמנעות מלנסח, את ההבחנה הזו. ארבע מהן יזכו בקריאה מעמיקה: הקבלה הלוריאנית והחסידות, הפסיכואנליזה של ביון ווויניקוט, הפסיכולוגיה ההתפתחותית של קיגן וקוק-גרוטר, והפיידיאה היוונית בצירוף הבילדונג הגרמני. שש נוספות יזכו בקריאה תמציתית. בסוף יערך דיון השוואתי, ואחריו נספח קצר על מצב השיח העכשווי בעברית.

הימור התיאורטי שמתבהר לאורך הסקירה הוא זה: ההבחנה בין תיקון לבין הרחבה אינה רק כלי קונספטואלי שימושי. היא מצביעה על שני אונטולוגיות שונות של הסבל האנושי. ככל שנעמיק בכל מסורת, יסתבר ששתיהן עומדות, אבל הן עומדות אצל אנשים שונים, בזמנים שונים, על שאלות שונות. הסכנה אינה לבחור באחת מהן. הסכנה היא להחליף את אחת בשנייה במקום הלא נכון.

חלק א. ארבע מסורות לעומק

בכל אחת מארבע המסורות הבאות, ההבחנה בין תיקון להרחבה אינה הערת שוליים. היא יסוד הבניין.

1. הקבלה הלוריאנית והחסידות

הקבלה הלוריאנית, שגיבש האר״י במחצית השנייה של המאה השש-עשרה בצפת, פותחת בדרמה קוסמית של שבירה. בעולם הראשון שנברא, הכלים שהיו אמורים להחזיק את האור האלוהי לא היו מסוגלים. הם נשברו, ושברי הכלים נפלו אל העולמות התחתונים, כשהם נושאים עליהם ניצוצות אלוהיים שנכלאו בחומר. כל סדר הקוסמוס, מהבריאה עד הגאולה, הוא דרמה של איסוף ניצוצות והשבתם. המונח לתהליך הזה הוא תיקון.

המילה תיקון מטעה את הקורא העברי המודרני. סנפורד דרוב, חוקר הקבלה והפסיכואנליזה, מנסח את התובנה החיונית בצורתה החדה ביותר: ״המטלה של היצירה אינה ייאוש אלא תיקון. דרך פעולה אתית, מדיטציה ומודעות, האנושות משתתפת בהשבת הניצוצות המפוזרים למקורם.״ התיקון אצל האר״י אינו החזרה למצב לפני השבירה. הוא בניית כלים חדשים, שיוכלו להחזיק את האור שהכלים הראשונים לא יכלו להחזיק. השבירה הייתה תוצאה של חוסר התאמה בין עוצמת האור לבין קיבולת הכלי. הפתרון אינו לכוונן את האור כלפי מטה. הפתרון הוא להגדיל את הכלי.

החסידות, מאתיים שנה לאחר מכן, לקחה את המבנה הקוסמולוגי הזה והפנימה אותו. אצל בעל התניא ויורשיו בחב״ד, הכלי אינו רק מבנה קוסמי. הוא הנפש האנושית עצמה. שני מושגי המפתח הם התפשטות, התפרשות הנפש מן המהות אל המרחב החיצוני, והמשכה, משיכת אלוהות אל תוך העולם דרך עבודה יומיומית. בניסוח שמופיע באתר חב״ד: ״שני סוגי עבודה אלוהית, אור ישר שמושך גילוי אלוהות מלמעלה למטה, ואור חוזר שמטרתו שהעולם יהפוך לכלי לאלוהות, עובד מלמטה למעלה.״ העבודה מלמטה היא בניית הכלי. ההמשכה מלמעלה היא הירידה של אור חדש לתוכו. ההתפעלות מתרחשת רק כאשר שני הכיוונים נפגשים בקיבולת מספקת.

חב״ד מבחינה במפורש בין שני סוגים של אור הניתנים בכלי. אור פנימי הוא מה שהכלי מסוגל לעכל ולעבד. אור מקיף הוא מה שמקיף את הכלי מבחוץ, נוכח אך לא נטמע. העבודה הרוחנית, בלשון של חב״ד, היא להגדיל את הקיבולת הפנימית כך שאור מקיף יוכל להפוך לאור פנימי. זו הגדרה כמעט קלינית של הרחבת כלי: לקחת מה שנמצא ולא ניתן לעיכול, ולבנות את הכלים שיעכלו אותו.

ההבדל מ״ריפוי״ אינו דק. הריפוי מניח שיש מצב בריא קודם, שאליו יש לשוב. החסידות מניחה שאין מצב קודם בריא. יש מצב נוכחי שבו הכלי קטן מדי, ויש מצב עתידי שבו הכלי גדול מספיק. השבירה הראשונית הייתה תוצאה של חוסר התאמה ולא של מחלה. גם הסבל האנושי שמופיע אצל אדם בן זמננו אינו מחלה. הוא סימן לכך שהמציאות שמופיעה בחייו דורשת כלי גדול ממה שבנה עד היום.

החסידות אינה רואה את ההבחנה הזו כהיתר לדלג על עבודה רגשית. ההפך הוא הנכון. בלי בירור הרצון, בלי תפילה, בלי תיקון המידות, אין כלי שיוכל להתרחב. עבודת המידות היא הבסיס. ההמשכה היא המבנה העליון. החסידות אינה מציעה לוותר על העבודה הרגשית אלא לראות אותה ככלי לקראת קיבולת חדשה, לא כמטרה בפני עצמה.

2. ביון ווויניקוט והפסיכואנליזה הבריטית

בתוך הפסיכואנליזה הבריטית של אמצע המאה העשרים התרחשה תזוזה שקטה אך עמוקה. פרויד עיצב את הטיפול כתהליך של פירוש: לזהות את הסיבות הלא-מודעות לסימפטומים, להעלות אותן לתודעה, ולשחרר את הליבידו לזרימה בריאה. המבנה הוא מבנה של פתרון. יש קונפליקט, יש להבין אותו, יש להתיר אותו. בריטניה של שנות החמישים והשישים החלה להציע משהו אחר.

דונלד וויניקוט, רופא ילדים שהפך לאחד מן האנליטיקאים החשובים של המאה, הציע את הקטגוריה של holding environment. סביבת ההכלה היא מה שהאם הראשונית מספקת לתינוק, וגם מה שהאנליטיקאי מספק לפציינט. במסגרת מספיק טובה, ולא במסגרת מושלמת, התינוק מפתח את מה שוויניקוט קרא לו capacity for being, היכולת להיות. על היכולת הזו צומח מה שוויניקוט קרא לו true self, העצמי האמיתי, להבדיל מ-false self שהוא ההסתגלות הקדומה לדרישות חיצוניות.

המהלך של וויניקוט אינו מהלך של ריפוי. הוא אינו מתקן יחס פגום לעצמי. הוא משחזר את התנאים שמאפשרים ל-true self לצמוח לראשונה, אצל אדם בן ארבעים שלא היו לו התנאים האלה בילדות. בניסוחו: ״היכולת להיות, להרגיש חי מבפנים, מטופחת על ידי משחק.״ זה ניסוח של בנייה. לא היה שם משהו שיש לתקנו. צריך לבנות אותו.

וילפרד ביון, בן זמנו של וויניקוט, לקח את התובנה אל מקום עוד יותר מבני. ביון התעניין לא במה שאדם חושב אלא ב״איך הוא יכול לחשוב״. הוא הציע שכלי-החשיבה עצמו אינו ניתן מראש. הוא נבנה בילדות דרך תהליך של container/contained. התינוק משדר חוויות גולמיות, אותן ביון כינה beta elements, אל האם. האם, אם היא מסוגלת, מקבלת אותן, מעבדת אותן דרך מה שביון כינה alpha function, ומחזירה לתינוק תוכן שניתן לחשוב עליו. בהפנמת התהליך הזה, התינוק בונה בעצמו את ה-alpha function. את הכלי לחשיבה.

ביון מנסח את הצמיחה בלשון מפורשת של הרחבה: ״המנגנון, של תינוק או של מבוגר, לא רק רוכש רעיונות חדשים, אלא מרחיב את יכולותיו, את היכולת להמיר רגש לרעיון.״ הטיפול אצל ביון אינו עוסק בתוכן הקונפליקטים. הוא בונה את כלי החשיבה עצמו. הוא מספק container חיצוני שדרכו מטופל יכול ללמוד לקבל ולעבד את החוויה שלו, בדיוק כפי שלא יכול לעשות זאת קודם. הקיבולת הולכת וגדלה, וברגע נתון הופך אדם מסוגל לחשוב מחשבות שלא יכול היה לחשוב חודש קודם.

המבנה המעניין ביותר אצל ביון הוא מה שכינה PS↔D balance, התנודה בין מצב סכיזואידי-פרנואידי (PS) למצב דכאוני (D). שני המצבים אינם פתולוגיים בהקשר הזה. PS הוא פיזור, פתיחות לחומר לא מעובד. D הוא איסוף, בהירות, הכרעה. החשיבה הבריאה נעה ביניהם. הקיבולת לעבור ביניהם, להחזיק את שניהם, היא עצמה מבנה שגדל בטיפול. זה כמעט תרגום מילולי של מה שמופיע בחסידות בלשון אחרת: הכנת הכלי דורשת גם פירוק וגם איסוף, גם פתיחה וגם החזקה.

ההבדל מ״ריפוי״ אצל ביון וויניקוט הוא מבני. הם אינם מתקנים יחס פגום. הם בונים יכולת שלא הייתה קיימת. הפסיכואנליזה הבריטית הזו פתחה את הדלת לרעיון שיש סוגי סבל שאינם נובעים מקונפליקט שאפשר להתיר, אלא מקיבולת שלא נבנתה בזמן. במקרים האלה, פירוש אינו עוזר. אם אין עם מה לחשוב את הפירוש, הפירוש נופל לתוך ריק. צריך קודם לבנות את החושב.

3. הפסיכולוגיה ההתפתחותית של קיגן, קוק-גרוטר ווילבר

בעוד שהפסיכואנליזה הבריטית התעניינה במבנה החשיבה כפי שהוא נבנה בילדות, פסיכולוגים התפתחותיים בארצות הברית של שנות השמונים והתשעים החלו לתת תשומת לב לשאלה דומה אצל מבוגרים. רוברט קיגן מהרווארד טען טענה שמשנה את כללי המשחק: ההתפתחות אינה נעצרת בגיל עשרים. למבוגרים יש שלבי תודעה, ובכל שלב חלקים מן הנפש הם subject (החלקים שהאדם כפוף להם, חי בתוכם, ולא רואה אותם) וחלקים הם object (החלקים שהאדם רואה אותם, מנהל אותם, ומסוגל לבחור ביחס אליהם). ההתפתחות היא תהליך שבו דברים שהיו subject הופכים ל-object.

קיגן מנסח את התנועה הזו ככה: ״במקום היותנו 'נושאים' לדברים, אנחנו יכולים להפוך אותם ל'אובייקטים' שאפשר להחזיק, להסתכל עליהם, לשאת באחריות עליהם.״ אדם בשלב שלוש של קיגן, למשל, חי בתוך הציפיות של הקרובים אליו. הוא אינו רואה אותן, הוא הוא הן. בשלב ארבע, הציפיות הופכות לאובייקט. הוא יכול להחזיק את הציפייה של רעייתו ביד אחת, את הציפייה של עצמו ביד שנייה, ולבחור ביניהן. הסבל בשלב שלוש אינו תוצאה של פגם אופייני. הוא תוצאה של תודעה שעדיין לא מסוגלת להחזיק את הציפיות כאובייקטים.

ספרו של קיגן In Over Our Heads, משנת 1994, טוען טענה רדיקלית. דרישות החיים המודרניים, הניהוליים, הרגשיים, הזוגיים, מחייבות רמת תודעה גבוהה ממה שרוב המבוגרים הגיעו אליה. הסבל אינו תוצאה של מחלה אלא של חוסר התאמה בין דרישות החיים לבין רמת התודעה. הפתרון אינו לטפל בבעיות הקונקרטיות. הפתרון הוא לעלות לרמה שבה הבעיות נראות אחרת, כי הן הופכות לאובייקטים שניתן להחזיק.

סוזן קוק-גרוטר, תלמידתו של ג׳יין לוינגר, פיתחה את התיאוריה הלאה. היא מיפתה תשעה שלבים של התפתחות אגו, כולל שלבים פוסט-קונבנציונליים שמרבית המבוגרים לעולם אינם מגיעים אליהם. בניסוחה: ״שלבים פוסט-קונבנציונליים מסמנים מעבר מהפרדה לאינטגרציה.״ באותם שלבים, האדם מסוגל לראות את עצמו כמשתתף במערכת רחבה יותר, להחזיק פרדוקסים בו-זמנית, ולתפקד ללא אשליה של שליטה. השלבים האלו אינם נגישים דרך טיפול קלאסי. הם דורשים תרגול ממושך של מודעות וביוגרפיה שמזמינה אותם.

קן וילבר, שאסף את שתי המסורות האלו אל תוך מסגרת רחבה, ניסח את ההבחנה החדה ביותר לעניינו: ״תרגום הוא שינוי אופקי, התמרה היא שינוי אנכי. תרגום מקל על הסבל בתוך הרמה הקיימת. התמרה הורסת את העצמי הקיים כדי לפנות מקום לחדש.״ תרגום, אצל וילבר, הוא מה שעושים רוב הטיפולים והקואצ׳ינגים: עוזרים לאדם לנהל את חייו טוב יותר בתוך רמת התודעה שבה הוא נמצא. התמרה היא תהליך אחר לחלוטין. היא מפרקת את העצמי שהיה ובונה עצמי חדש שמסוגל למה שהעצמי הקודם לא היה מסוגל. שתי הפעולות לגיטימיות. הן עוסקות בדברים שונים.

ההבדל מ״ריפוי״ אצל קיגן וחבריו הוא חד כתער. הריפוי מניח שהפתולוגיה היא חריגה מהממוצע הבריא של הרמה. ההתפתחות מניחה שהממוצע הבריא של הרמה הוא עצמו לא-מספיק לדרישות מסוימות של חיים. הסבל הקיומי של גבר בן ארבעים וחמש שמצליח בעבודה אך מתפרק בבית אינו בהכרח דפוס שיש לתקן. הוא עשוי להיות סימן שתפקודו הנוכחי דורש שלב חדש של תודעה, ושכל ניסיון לתקן את הדפוס בתוך השלב הנוכחי יישאר במעגל. הפתרון הוא לעבור שלב.

4. הפיידיאה היוונית והבילדונג הגרמני

המסורת הוותיקה ביותר שמנסחת את ההבחנה הזו אינה דתית ואינה פסיכולוגית. היא חינוכית. היוונים של המאה החמישית והרביעית לפני הספירה פיתחו תפיסה של חינוך שהיא אינה הוראת תוכן ואינה תיקון פגמים. היא עיצוב צורה. המילה לתהליך הזה היא פיידיאה.

ורנר יגר, ההיסטוריון הגרמני של המאה העשרים שכתב את המחקר המכונן על הפיידיאה, ניסח אותה כך: ״פיידיאה היא חינוך האדם לצורתו האמיתית, לטבע האנושי האמיתי, מתוך אידאל ולא מתוך פרט.״ הפיידיאה אינה רואה את הילד או הצעיר כפגום שיש לתקנו. היא רואה אותו כצורה שעדיין לא הופיעה, וההפיכה אל הצורה היא משימת החינוך.

אצל אריסטו, בספר Nicomachean Ethics, ההכשרה המוסרית של האדם פועלת בלוגיקה הזו. virtue, או arete, אינה תכונה מולדת ואינה תיקון של תכונה רעה. היא hexis, הרגל-מבני שנבנה דרך פעולה חוזרת. אומץ אינו תיקון של פחד. אומץ הוא יציבות פנימית שנבנית דרך פעולות אומץ חוזרות, עד שתגובת האדם למצב מאיים הופכת לאחרת. אריסטו מנסח את העניין במשפט שמטעין ב-pedagogy מערבי שלם: ״אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. מעולה אם כן, אינו פעולה, אלא הרגל.״

המעבר אל אירופה של המאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה לקח את הפיידיאה ועיצב אותה לבילדונג. וילהלם פון הומבולדט וגתה ראו את הבילדונג כתהליך של formation של עצמי, דרך מפגש עם תרבות, אמנות, שפות. גתה תיאר את הבילדונג כתהליך שאינו נגמר. ההומבולדט הציע אוניברסיטה שאינה מקנה מקצוע אלא מטפחת אישיות. הרעיון המשותף הוא שהאדם אינו ניתן מראש. הוא תהליך של היווצרות, וכל מפגש משמעותי הוא הזדמנות לעיצוב נוסף של הצורה.

ההבדל מ״ריפוי״ ברור. הריפוי מניח אדם שהיה צריך להיות, ועכשיו הוא לא. הפיידיאה והבילדונג מניחים אדם שעדיין לא היה, ועכשיו יש להוציאו אל הפועל. אריסטו אינו מתקן את הילד הפחדן. הוא בונה ילד אמיץ דרך תרגול חוזר של אומץ, עד שהאומץ הופך לדפוס פנימי. גתה אינו מטפל בצעיר חסר חינוך. הוא יוצר אצלו עומק תרבותי שלא היה קיים.

המסורת הזו, יותר מכל אחת אחרת, מספקת לעבודה הפנימית הקלאסית של תיקון מידות אצל בעלי מוסר יהודיים, של עבודת אופי בקרב סטואים, ושל virtue ethics בעולם המודרני, את היסוד המבני. אדם הוא חומר ביד היוצר של עצמו. הסבל הוא תוצאה של חוסר עיצוב, לא תוצאה של עיצוב פגום שיש לתקנו. הפתרון אינו ריפוי. הפתרון הוא formation, יצירה הולכת ונמשכת של צורה.

חלק ב. שש מסורות בקיצור

בשש מסורות הבאות ההבחנה קיימת אך אינה תופסת את מרכז התודעה של המסורת. לכל אחת ניסוח אחר.

5. הסטואיזם

הסטואים פיתחו שני מושגים שנוגעים בהבחנה. הראשון הוא prokope, התקדמות מוסרית מתמשכת לעבר חוכמה. השני הוא megalopsychia, גדלות נפש, היכולת לשאת מצבים גדולים. פסאודו-אנדרוניקוס מונה את megalopsychia בין ארבעים ושתיים המעלות הסטואיות. הסטואים אינם מדברים על תיקון פגמים. הם רואים כל אדם ככבר-מסוגל לחוכמה, ועובדים על הסרת מכשולים שכליים, מה שהם מכנים פאתוס לא מבוסס, יותר מאשר על הוספת קיבולת.

בניסוחו של מרקוס אורליוס במדיטציות 5.16: ״האיכות של נפשך נקבעת על ידי הדברים שאתה חושב עליהם. נפשך לוקחת את צבע מחשבותיך.״ זה ניסוח של עיצוב הדרגתי, של formation, יותר מאשר של הרחבה מפורשת. המטפורה המרכזית של הסטואים אינה כלי. היא citadel, מבצר פנימי. ההבדל מ״ריפוי״ קיים אצלם, אך המסגרת אינה הרחבת קיבולת אלא חיזוק יציבות. הקרבה לפיידיאה גלויה. השוני הוא ההמשגה: היוונים בנו צורה, הסטואים חיזקו מבצר.

6. פילוסופיית היוגה של פטנג׳לי

פטנג׳לי, ביוגה סוטרות, פותח בהגדרה: ״יוגה היא דיכוי תנודות התודעה״ (yoga chitta vritti nirodha, YS I.2). זה ניסוח של הפסקה, לא של הרחבה. אבל הרובד העמוק יותר של המערכת הוא המבנה של samskaras, רשמים סמויים שמעצבים תגובות עתידיות. דרך תרגול מתמשך, הסמסקרות מטוהרות, והתודעה הופכת מסוגלת לראיית עצמה (citta הופכת ל-citta המסוגלת ל-viveka, הבחנה דקה).

פטנג׳לי אינו מתקן פגם ואינו מרחיב כלי. הוא מטהר. ההבדל מ״ריפוי״ הוא מהותי: בריפוי קלאסי מתקנים גירוי קונקרטי. אצל פטנג׳לי מטהרים את כל המבנה, עד שהתודעה רואה מבעד לעצמה. הקרבה להרחבה אינה ישירה, אבל יש קרבה משפחתית. הקיבולת לראייה הופכת זמינה כי הרעש שכיסה אותה הוסר. במסורת היוגה והוודנטה, ההמשגה היא של זיקוק, לא של גדילה.

7. הבודהיזם, זן וויפסנא

בודהיזם, על זרמיו השונים, אינו רואה את האדם כפגום. אין מה לתקן. יש להסיר אשליית האני, מה שהמסורת מכנה anatta, ומתחת לאשליה מתגלה משהו שכבר היה שם. המטפורה המרכזית של זן היא שונה לגמרי משל החסידות. סוזוקי בספרו Zen Mind, Beginner's Mind מציג את shoshin: ״בתודעת המתחיל יש אפשרויות רבות, בתודעת המומחה אפשרויות מעטות.״ המטפורה הקלאסית היא הספל הריק. אדם מגיע למורה והמורה ממלא לו את הספל עד שזה גולש. ההוראה: ״תחזור כשהספל ריק.״

בבודהיזם המהאיאני נכנס מושג קרוב יותר להרחבה. bodhicitta הוא השאיפה החמלית להגיע להארה לטובת כל היצורים. כאן יש הרחבה של ממש, אבל הרחבת המוטיבציה, לא הרחבת כלי-החשיבה. ההבדל מ״ריפוי״ הוא שאין פגם להסיר. הקיבולת אינה גדלה. היא נחשפת על ידי פינוי של מה שכיסה אותה. הקרבה לאיזביצא, להבחנה של מי השילוח בין רצון לבירור רצון, מובהקת.

8. האנתרופוסופיה של שטיינר

רודולף שטיינר רואה את התפתחות האדם כתהליך של מטמורפוזה. ה״אני״ (Ich) הוא הליבה שגדלה דרך שלבי גיל ברורים, ועל ידי תרגולים מדיטטיביים ניתן להאיץ את התהליך, להעביר תכונות לא-מודעות לתודעה. שטיינר מנסח זאת בפיוטיות אופיינית: ״הנשמה בהריון עם ה'אני'.״ זה ניסוח שדומה מאוד להרחבת כלי. הנפש היא הכלי. ה״אני״ הוא הפוטנציאל שגדל בתוכה לאורך זמן ארוך.

ההבדל מ״ריפוי״ ברור באנתרופוסופיה. שטיינר אינו מתקן פתולוגיה אלא מאיץ תהליך התפתחות שכבר קורה. ה״אני״ גדל דרך התמרת כוחות לא-מודעים, לא דרך תיקון של דפוסים פגומים. הקרבה לפסיכולוגיה ההתפתחותית של קיגן ברורה, אך שטיינר עוטף את הרעיון במטפיזיקה שגורמת לרוב הקוראים בני-זמננו להירתע. החינוך הולדורפי, היורש המעשי של האנתרופוסופיה, פועל לפי הלוגיקה הזו: לא לתקן ילד, לטפח שלבים שהוא ממילא יעבור.

9. התאוסיס הנוצרי-מזרחי

תאוסיס (theosis, מילולית: התאלהות) היא התפיסה הסוטריולוגית של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. הישועה, על פי המסורת הזו, אינה צידוק משפטי אלא תהליך אינסופי של ״התאלהות״, להידמות יותר ויותר לאלוהים. אבא מקסימוס המוודה מנסח זאת בחדות: ״האדם הופך בחסד את מה שאלוהים הוא בטבע.״ זה ניסוח מובהק של הרחבה אינסופית. אין יעד סופי. יש קיבולת מתרחבת תמיד.

ההבחנה מ״ריפוי״ הייתה מרכזית בוויכוח התיאולוגי בין מזרח למערב. הסוטריולוגיה המערבית הקלסית, בעיקר של אנסלם מקנטרברי, הדגישה ריפוי משפטי של חטא, מה שמכונה penal substitution. הסוטריולוגיה המזרחית הציגה את הישועה כתהליך אונטולוגי של הרחבה אינסופית של הפוטנציאל הדאיפורמי של האדם. הקרבה לחב״ד מובהקת לעין. שתי המסורות רואות את האדם כפותח קיבולת אינסופית של היכלה אלוהית, וההכלה היא תהליך לא נגמר.

10. קוהוט והפסיכולוגיה של העצמי

היינץ קוהוט, האנליטיקאי האמריקאי שפיתח את self psychology בשנות השבעים, הציע ש-self האדם נבנה דרך selfobject experiences בילדות. הילד זקוק לחוויות של mirroring (להיות נראה ומשקף), idealizing (להידבק לדמות שמקרינה כוח), ו-twinship (להרגיש דמיון בסיסי לאדם אחר). אלה תפקודים שדרכם ה-self בונה את מה שקוהוט כינה cohesion, לכידות פנימית. בהיעדר חוויות כאלה בעוצמה מספקת, אדם מגיע לבגרות עם self לא-לכיד, שמתפרק תחת לחץ.

קוהוט הציג ניסוח שהפך את היחס הפסיכואנליטי לנרקיסיזם: ״הנרקיסיזם אינו פתולוגיה. כאשר הוא נתמך, הוא מוביל ל-self esteem בריא, שאיפות ואידאלים.״ הטיפול אצל קוהוט אינו מתקן נרקיסיזם פגום. הוא מספק selfobject experiences שדרכן ה-self מצליח לבסס cohesion שלא הצליח לבסס בילדות. זו אינה החזרה למצב קודם. זו בנייה של מבנה פנימי שלא היה. ההבדל מ״ריפוי״ דק אבל מהותי. הריפוי הניח שיש self שניזוק. קוהוט הניח שיש self שלא נבנה דיו, ועכשיו צריך להשלים את הבנייה.

חלק ג. דיון השוואתי

בנקודות העיקריות, עשר המסורות שנסקרו מתכנסות לכלל הסכמה אחת: אין מסורת אחת שמצמצמת עבודה פנימית רצינית ל״תיקון פגם״ בלבד. כל מסורת שפיתחה מבנה תיאורטי לעבודה פנימית הכירה, ביתר בהירות או בפחות, שיש קטגוריה של בנייה, הרחבה או התמרה שמתרחשת ברובד אחר מן הריפוי. המוטיב המשותף הוא שאדם אינו רק תוצר של עברו אלא גם פוטנציאל של עתידו, וההתפתחות אינה רק שיקום של מה שניזוק אלא יצירה של מה שעדיין לא היה.

המסורות חולקות בכמה מימדים חשובים. ראשון מהם הוא מטפורת היסוד. בקבלה הלוריאנית ובחב״ד מדובר בכלי שגדל. בבודהיזם זן ובדאואיזם מדובר בספל שמתרוקן. בסופיזם מדובר במראת לב שמתלטשת. באנתרופוסופיה מדובר בצמח שצומח. אצל ביון מדובר בפונקציה שמרחיבה את עצמה. בסטואיזם מדובר במבצר שמתחזק. כל מטפורה גוררת איתה הנחות שונות על טבע הסבל ועל טבע ההתקדמות. מטפורת הכלי גוזרת עבודה של איסוף והכלה. מטפורת הספל הריק גוזרת עבודה של ויתור ופינוי. מטפורת המבצר גוזרת עבודה של חיזוק ויציבות. שלוש פעולות פסיכולוגיות שונות לחלוטין.

המימד השני הוא היחס בין ריפוי לבין הרחבה. הקבלה הלוריאנית מציעה ששניהם זהים: התיקון הוא הרחבה. וויניקוט וקוהוט מציעים שהרחבה דרך תיקון של יחסים מוקדמים. וילבר מציע שתרגום (ריפוי) קודם להתמרה (הרחבה), אך לאדם שמוכן רצוי לזוז להתמרה במקום להתמיד בתרגום. במסורות שונות הסדר משתנה, אך ההכרה שיש שני סוגי עבודה אינה שנויה במחלוקת.

המימד השלישי הוא שאלת ההתרוקנות המוקדמת. זן ודאואיזם מציבים את ההתרוקנות כתנאי ראשוני להכל. חסידות בעלת תניא רואה את השחרור הראשוני, ביטול היש, כתנאי להמשכה. ביון רואה את היכולת לנוע אל PS, אל פיזור, כתנאי לבניית D, אל איסוף. קיגן וקוהוט, לעומת זאת, אינם דורשים התרוקנות. ההתפתחות אצלם היא הפנמה הדרגתית של חוויות חיוביות, ולא ויתור על מטענים קודמים. המתח הזה הוא חיוני להבחנה הקלינית: יש אנשים שלא יכולים להרחיב לפני שהם פורקים, ויש אנשים שיכולים להוסיף בלי לפרק.

המימד הרביעי הוא שאלת האינסופיות. תאוסיס וקבלה רואים את התהליך כאינסופי במהותו. אין יעד סופי, יש רק קיבולת שהולכת ומתרחבת ללא תקרה. אריסטו, לעומת זאת, רואה מטרה מוגדרת: eudaimonia, פריחה אנושית, שהיא מצב מימוש מסוים. קיגן מציע שלבים סופיים שניתן למפות. הוויכוח הזה אינו טכני בלבד. הוא קובע איך מסורת מציגה את ההצלחה: כיעד שאליו מגיעים, או כתהליך שאינו מסתיים.

חשובה מכל אלה היא נקודה אחת שכל המסורות שראינו, בלי יוצא דופן, מסכימות עליה. ההרחבה אינה תחליף לעבודה רגשית או מוסרית. היא הסיבה שהעבודה הרגשית עובדת. החסידות אינה מבטלת תיקון מידות. היא הופכת אותו לכלי בתהליך גדול יותר. ביון אינו מבטל את עיבוד התוכן הקונפליקטואלי. הוא בונה את מי שיוכל לעבד אותו. קיגן אינו מבטל את הצורך לטפל בבעיות הקונקרטיות. הוא מציע שהטיפול בהן יקבל פן חדש כאשר רמת התודעה תעלה. כאשר רעיון ההרחבה נחתך מן העבודה הרגשית שתומכת בו, הוא הופך לעצלות אינטלקטואלית. הוא הופך להזמנה לדלג, ולא להזמנה להעמיק.

זו המלכודת שעל כל ניסוח עכשווי של ההבחנה להישמר ממנה. אם ההבחנה מוצגת כ״תפסיק לעבוד על הפגם, פשוט תרחיב את הכלי״, היא מסיתה את האדם מן העבודה דווקא אל המקום הקל יותר. כל המסורות שראינו מנסחות את העניין הפוך: רק מי שעובד על המידות יכול להרחיב את הכלי. הררי בעצמו, בלשון המסורת החסידית, מבהיר זאת כשמדבר על הצורך ב״קורס ביטחון״ לפני שאדם נכנס ליזמות. ההכנה היא הבסיס. ההרחבה נבנית עליה, לא במקומה. ההבחנה אינה היתר לדלג, היא הזמנה לשנות כיוון.

חלק ד. נספח על השיח העכשווי

השפה של ״הרחבת כלי״ או ״capacity building״ כעמוד שדרה של עבודה פנימית כמעט אינה קיימת בשיח של מנטורים, מאמנים ומטפלים לקהל ישראלי בגילאי שלושים וחמש עד חמישים. רוב השיח, גם בעברית וגם באנגלית הזמינה לקהל הזה, נשאר ברגיסטר של ריפוי, שחרור, פירוק או פתרון. מטפלים גוף-נפש מציעים פריקת עומס. מנחי מעגלי גברים מציעים שחרור מסכת הקשיחות. תוכניות חוסן מציעות עמידות שלא נשברת. פסיכואנליטיקאים מציעים תובנה לקונפליקט. בכל אלה, המבנה הוא ריפוי של נזק קיים, לא בניית קיבולת חדשה.

המקום היחיד שבו השפה החסידית של ״הכנת הכלי״ נשמעת בעברית הוא בקרב מורי חסידות בני זמננו, ובראשם יחיאל הררי. הררי מציג את ההבחנה בצורתה החדה, אבל בתוך מסגרת דתית, עם ציטוטים מהרבי, מסגר מושגי שמרבית הקהל החילוני אינו נכנס אליו בקלות. באנגלית, ג׳ו האדסון מ-Art of Accomplishment מציע ״expanding your capacity to give and receive love״, אבל לקהל של מנכ״לים בעמק הסיליקון. ג׳ון ויינלנד ודייוויד דאיידה מציעים capacity במסגרת של polarity ו-embodied masculinity, אך בלשון שאינה מדברת אל גבר ישראלי בן ארבעים ושלוש בהייטק. ד״ר ליראז׳ לזרי מחזיקה את המילה XPAND כמותג, אך הקשר העסקי שבו זה מופיע (ריטריט יזמים אקזוטי) אינו זהה למשמעות הקיומית של הרחבת כלי פנימי.

המסקנה הניטרלית מן הסקירה הזו היא ששפת ההרחבה כעמוד שדרה של עבודה קיומית פנויה למדי בעברית. זה אינו מצב של תחרות צפופה. זה גם אינו מצב של גילוי מקורי. שש מאות שנה של מסורת רוחנית ומאה שנה של מסורת פסיכואנליטית כבר ניסחו את ההבחנה לעומק. השאלה שנותרת פתוחה היא אם הניסוח של ההבחנה לקהל עכשווי, חילוני, ישראלי, יוצלח לחבר את שני העולמות: את הקפדנות התיאורטית של המסורות עם השפה הקונקרטית של חיי היומיום של אדם בן ארבעים ושלוש שמנהל קריירה, משפחה, וכאב פנימי שהוא לא יודע איך לנסח.